רחביה

רחביה היא אחת השכונות המרכזיות והיוקרתיות מבין השכונות בירושלים. היא משתרעת מדרום מערב לרחוב קרן היסוד ולרחוב המלך ג'ורג', וגובלת בשכונת נחלאות מצפון, בשכונות טלביה וקריית שמואל מדרום, ובשכונת שערי חסד ממערב.

שכונת "רחביה א' שגבולותיה היו רחוב המלך ג'ורג' במזרח, רחוב רמב"ן בדרום, רחוב אוסישקין במערב ורחוב הקרן הקיימת בצפון, הוקמה על שטח בן 124 דונם שנרכש בשנת 1922 מידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית על ידי חברת "הכשרת הישוב" והקרן הקיימת לישראל. השטח היה שומם, ממזרחו ניצב מנזר רטיסבון וממערב שכנה שכונת שערי חסד שהוקמה ב-1908 .לאחר השלמת התכנון, החלה מכירת 140 מגרשים, שנעשתה בצורה חופשית. מחירי המגרשים היו גבוהים ביותר ורק קונים מבוססים יכלו לרכוש מגרשים בשכונה. בין רוכשי המגרשים ניתן למנות את השופט גד פרומקין, האדריכל אליעזר ילין ומנהל חברת "הכשרת היישוב" ד"ר יעקב טהון. הבתים הראשונים בשכונה נבנו ב-1924 ע"י הקונים הפרטיים. החברה העסיקה את האדריכל היהודי יליד גרמניה, ריכרד קאופמן, שתכנן אותה כשכונת גנים בהשראת עיר הגנים האירופאית, תוך יישום עקרונות הסגנון הבינלאומי שרווח באותה עת בארץ ישראל.  בניית הבתים התקדמה בעצלתיים עקב יוקר הבנייה וקשייה. השטח מדרום לרחביה א' (רחביה ב') נרכש ע"י קבוצת אנשים פרטיים ב-1928 וכלל 144 דונם. שטח זה נקנה ע"י חברת "הכשרת היישוב" בשנת 1930 גם מכירת 181 המגרשים בשכונה זו נעשתה בצורה חופשית אולם מחירי המגרשים היו יקרים יותר מאשר ברחביה א'. במקביל למכירת המגרשים ברחביה ב' נמשכה מכירת המגרשים ברחביה א'. בין רוכשי המגרשים ברחביה ב' היו יוליוס ג'ייקובס סגן מזכיר הממשלה הבריטי, משה זמורה – לימים נשיא בית המשפט העליון וגרשון אגרון – לימים ראש עיריית ירושלים. בשנת 1933 נקנו עוד מגרשים באזור: מגרש הספורט שבין הרחובות עזה ומטודלה (רחביה ג'), ואזור רחובות התיבונים, בן לברט ובן סרוק (רחביה ד') נקנו מהכנסייה היוונית אורתודוקסית. בנוסף נקנו השטח שהשתרע בין הרחובות עזה, ברטנורא וארלוזורוב ("כרם אל רוחבאן") ומספר מגרשים בין הרחובות הרב ברלין וחרל"פ של היום ("חריקת אל קוס") מאנשים פרטיים. הבניה ברחביה ב' הגיעה לשיאה בשנים 1936-1933 ולאחר מכן המשיכה הבניה גם ברחביה ג' וד'. על פי התקנות המקוריות של ועד השכונה הותר לפתוח בתי מסחר רק בשני הרחובות הראשיים שבשולי השכונה, וזאת כדי לשוות לה אופי פסטורלי. הרחובות שנועדו למעבר לכלי רכב היו צרים כדי שלא יהפכו לסואנים מדי, ואילו השדרה הירוקה החוצה את השכונה מצפון לדרום נועדה להולכי רגל ולמטיילים והיא רחבה יחסית.

במהלך סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 התבססה השכונה כאחת השכונות המרכזיות של היישוב היהודי בירושלים. שכונת רחביה החלה להשתנות בשנות ה-50 של המאה ה-20 .במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו שכונות חדשות בדרום מערב ירושלים ורחביה הפכה משכונת קצה לשכונה באזור מרכזי בעיר. התנועה בכבישים גדלה והשכונה איבדה את צביונה כשכונת גנים שקטה.

השכונה נמצאת ממערב לקו פרשת המים הארצי העובר ברחובות שמואל הנגיד, המלך ג'ורג' וקרן היסוד על חלק משלוחה המשתפלת מערבה לכיוון עמק המצלבה (נחל רחביה). רחוב עזה בנוי בתוואי של ערוץ המתנקז גם הוא לנחל רחביה. השכונה בנויה ברובה בשיפוע מתון יחסית, אך ישנם מספר אזורים בעלי שיפועים חריפים המקשים בעיקר על תנועת הולכי הרגל. השכונה נמצאת במרכז הגיאוגרפי של ירושלים, ממערב לעיר העתיקה ולמרכז העסקים הראשי של העיר. מצפון לשכונה נמצאת שכונת נחלאות, ממזרח נמצאים אזור "מרכז העיר" ושכונת טלביה, מדרום שוכנת שכונת קטמון (גונן) וממערב נמצאים גן סאקר ועמק המצלבה. מיקום אידאלי למרכזי קניות ובילויים וכן קירבה לתחבורה ציבורית. השכונה נבנתה כשכונת מגורים ורוב שימושי הקרקע בה מיועדים למגורים. בשנותיה הראשונות שימשה השכונה למגורים בלבד אך עם השנים נפתחו בה עסקים שונים. ראשוני תושביה באו ממשפחות ספרדיות מבוססות שהשפיעו על בחירת שמות הרחובות ומנהיגי היישוב היהודי הנבנה בארץ ישראל, ורבים מתושביה הבאים לאורך הדורות היו מנכבדי המדינה. בין תושביה המפורסמים היו מנחם אוסישקין, יצחק בן-צבי, ארתור רופין, דב יוסף, גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן וגד פרומקין. תושב יוצא דופן היה הקיסר היילה סלאסי מאתיופיה, שנאלץ לגלות מארצו בין השנים 1936–1941 והתגורר חלק גדול מהזמן הזה ברחוב אלחריזי שבשכונה. במדריך השכונתי של אותם ימים הוגדר מקצועו: קיסר אתיופיה. לרחביה יצא שם של שכונה אריסטוקרטית של יוצאי מרכז אירופה למרות שבפועל התגוררו בה גם משפחות ספרדיות רבות. שמות הרחובות ברחביה הם שמותיהם של חכמים ומשוררים יהודים מתקופת תור הזהב של יהדות ספרד. ניתן למצוא ביניהם את אברבנאל, בן מימון והרמב"ן. זאת למעט שני רחובות שקיבלו שמות אחרים, מתוך ההקשר המיוחד: רחוב מנחם אוסישקין, שבמקור היה על שם רבי יהודה הלוי אך שונה בהוראתו של מר אוסישקין עצמו ורחוב הקרן הקיימת לישראל, שהוביל למקום עבודתו של מר אוסישקין ויש אף מטייל יהודי אחד בשם בנימין מטודלה.למרות שהשכונה הייתה ברובה למגורים, גידול ניכר במספר העסקים נרשם בשנות ה- 30 של המאה ה-20 בעקבות הפריחה הכלכלית והרגלי הבילוי והקניות של העולים ממרכז אירופה (ה"יקים"). החל משנות ה-60 החלו להיסגר בתי הקפה של רחביה אך בשנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 נפתחו בתי קפה חדשים בשכונה. שימושי קרקע מעורבים של מגורים ומסחר נמצאים בעיקר לאורך הרחובות עזה וקק"ל. עסקים ומוסדות פזורים בכל השכונה. מאז תחילת שנות ה-2000 ישנם לחצים רבים לבניה ופיתוח בשכונה והיא הפכה, יחד עם השכונות הסובבות אותה, למוקד לפעילות יזמית רבה ולעליית מחירי הקרקע. הביקושים הגדולים לשכונה נובעים ממיקומה במרכז העיר, האיכות האדריכלית של המבנים, הקרבה לעיר העתיקה ולבתי הכנסת המרכזיים של העיר וזמינות המימוש הגבוהה בשל אחוז השוכרים הגבוה והיוקרתיות שלה. העירייה, לבקשת התושבים, הסכימה לתוכנית המסדירה את נושא התכנון והפיתוח בשכונה וקובעת כללים בנושא היתרי בניה, שימור מבנים, הסדרי תנועה וחניה ועוד.

רמת הבנייה של השכונה הייתה גבוהה מראשיתה, בהתאם למעמדם הכלכלי של תושביה. ברחביה ב', ג' וד' ובקריית שמואל נבנו בתי דירות משותפים, לעומת רחביה א' וצפון רחביה ב' (בין הרחובות רמב"ן ובן מימון) שבהן רוב הבתים הם חד משפחתיים (וילות עירוניות). מרבית בתי השכונה כיום הם בני 4-3 קומות, אך ישנם בשכונה גם בתים פרטיים חד או דו משפחתיים. רבים מהמבנים באזורים הוותיקים יותר נמצאים עדיין בבעלות משפחה אחת. אזור קריית וולפסון (צמוד לשכונת שערי חסד) שונה באופיו הפיזי משאר חלקי השכונה, כיוון שהוא מורכב ממגדלי מגורים. בשכונה אין מגרשי בניה פנויים והבנייה החדשה נעשית במקום או בנוסף למבנים קיימים. האדריכליות של השכונה האקלקטית (בעיקר בהשראת סגנון הבאו-האוס)  ההתאמה להקשר הירושלמי באה קודם כול לידי ביטוי בשימוש באבן כפי שחייבה התקנה שהנהיגו הבריטים , אך גם בחומרה , באיפוק ובהתחשבות במסורת . הם בנו בתי מגורים ברחביה ובסביבתה היה ניתן למצוא למצוא קשתות , כאשר רוב האדריכלים זונחים אלמנט זה . בבית דירות ברחוב אלחריזי ברחביה , אשר נבנה ב , 1945 תכנן האדריכל קומת עמודים עם קשתות שטוחות . אנו מוצאים שימוש נרחב ומורכב במוטיב הקשת המשמשת גם כשער ויוצרת אזור מעבר בין הפנים לחוץ , אלמנט שפיתח אותו שנים לאחר מכן במרכז הבריאות ניתן לראוץ גם בניינים פינתיים המתעגלים בקווים האווירודינמיים שמופיעים בבניינים גם כאן ובבניינים אחרים ברחבי ירושלים.  מרבית הבניינים פונים לרחוב , אך גם כאן אופי המכלול מופנם . הכניסות פונות לחצר שבה משטחי דשא ונטיעות : עצי דקל, זיתים ותאנים מדגישים את הנוף הישראלי. טעמו האישי של בעל הבית בצירוף השפה האדריכלית של האדריכל שעיצב אותו יוצרים בתים בעלי אופי מיוחד. בניינים אלה צופו באבן והקרבה לסגנון הבין-לאומי מודגשת באמצעות חלונות עגולים, המזכירים חלונות של אנייה. הריכוז הגדול ביותר של אדריכלות הסגנון הבין לאומי היה כאמור ברחביה ; אבל נבנו בניינים מודרניים גם בשכונות נוספות , וכן בניינים מודרניים בודדים בהקשר היסטורי , אקלקטי . השוני נובע גם מנתונים טופוגרפיים , מהנחיות תכניות האב , מהתקנה המחייבת בנייה באבן , מאופי בניית השכונות , מסוגים שונים של לקוחות ומהתגבשות קבוצה אינדיבידואליסטית של אדריכלים שכל אחד מהם מצא פתרונות אישיים לבעיות התפקודיות והעיצוביות שנתקל בהן . כתוצאה מכך , אופי אינדיבידואלי יותר של מודרניזם מציין את הבנייה האדריכלית המיוחדת של ירושלים.

מייסדי רחביה השתייכו למעמד הבינוני- גבוה, רק אלו יכלו לשלם את מחירם הגבוה של המגרשים בשכונה. התושבים הראשונים השתייכו למספר קבוצות שונות: בני המשפחות הספרדיות המבוססות של ירושלים, בני המשפחות האשכנזיות הוותיקות של הישוב הישן ואנשי הישוב החדש. כיום אוכלוסיית השכונה מתחלקת כך – לתושביה הוותיקים של השכונה, שרובם קשישים. מטבע הדברים, אוכלוסייה זו קטנה עם הזמן, אך עדיין יש לה ייצוג בשכונה. הדור הבא- דור הבנים – אנשים, ברובם חילוניים, שהוריהם גרו בשכונה. חלק מאנשים אלו נותרו לגור בשכונה. אחרים עזבו אותה ולאחר מות ההורים שבו אליה והתיישבו בדירותיהם. מדובר בבני 60-50 שילדיהם עזבו את הבית והם חיפשו מקום מרכזי ואיכותי לגור בו. לחילופין במקום לחזור לדירה בו גדלו הם משכירים את הדירות במצבן הנוכחי לסטודנטים, שנמשכים לשכונה בגלל האווירה המיוחדת והקרבה למרכז העיר ולמוקדי בילוי ולתחבורה ציבורית ישירה לאונבסריטאות. הסטודנטים (שרובם חילוניים) שוכרים דירות בשכונה, גרים בה 4-3 שנים, אוהבים אותה ולעתים אף פעילים בה. עם זאת, לאחר תום לימודיהם רובם הגדול עוזב אותה, בשל מחירי הדיור הגבוהים. בעשרות השנים האחרונות קיבלה השכונה גוון אנגלוסקסי, עולים בעיקר מארצות אנגלוסקסיות וצרפת שהגיעו במהלך עשרות השנים האחרונות. בעבר היה מדובר באנשים מבוגרים וכיום ישנם גם זוגות צעירים רבים ומשפחות המגיעות לשכונה. השכונה זוכה לביקוש רב עקב קרבתה למרכז העיר, בית הכנסת הגדול והכותל המערבי. יותר ויותר עולים משפחות צעירות או אנשים מבוגרים, בעיקר בספקטרום הדתי נמשכים למיקום הנוח של רחביה.

שכונת רחביה עשירה בערכים היסטוריים, תכנוניים ואדריכליים ברמה עירונית ואף ארצית. לשכונת רחביה ישנה תדמית יוקרתית שכמעט ולא נפגעה החל מייסודה ועד היום. השם "רחביה"  הפך להיות מושג בעל משמעות חברתית ומעמדית, כפי שכתב דוד קרויאנקר בעיתון "הארץ" "שכונת רחביה הייתה מזמן למושג ולסמל מעמדי"… עם זאת, המציאות לא תמיד התאימה לתפיסה זו ובשכונה היה מגוון אנושי רחב יותר. בשכונה מצב סוציו-אקנומי והשכלה מהגבוהות בארץ.

רבים מתושבי השכונה נהנים משירותי המוסדות התרבותיים הנמצאים בשכונה או בסמוך לה, ביניהם: מכון ירושלים לחקר ישראל, יד בן צבי, מוסד ון ליר, תיאטרון ירושלים ובית אבי חי.  אחד המוקדים המרכזיים בשכונה הוא בית המוסדות הלאומיים, הכולל את משרדי הסוכנות היהודית ואת משרדי הקרן הקיימת לישראל. סביבו וסביב הגימנסיה העברית שנבנתה לא הרחק הוקמה השכונה. במרכז השכונה ההיסטורית שוכן גם מתחם יד בן צבי, המשמר את המקום בו עמד בעבר צריף המגורים של הנשיא יצחק בן צבי. בשלבים מאוחרים יותר הורחבה השכונה דרומה, והיא תחומה ברחוב עזה.

בסמוך לשכונה נמצאים שני שטחים פתוחים גדולים: ממערב נמצאים עמק המצלבה ונחל רחביה (כ-155 דונם) וסמוך אליהם גן סאקר המהווה גן עירוני לצרכי נופש ופנאי (כ-195 דונם). ממזרח נמצא גן העצמאות (כ-50 דונם). שטחים פתוחים אלו הם כלל עירוניים ויכולים לשרת גם את תושבי השכונה בגלל קרבתה אליהם. בתוך השכונה מפוזרים מספר גנים ציבוריים וגני משחקים קטנים: גן הג'ירפה / גן אליעזר ילין – רחוב רמב"ן: מגרש זה יועד מתחילתו להיות מגרש משחקים לילדי השכונה. עם זאת, עד שנות החמישים של המאה ה-20 פעל במקום מגרש טניס .גן הכוזרי –בין הרחובות קק"ל ורמב"ן. קבר יאסון – בין הרחובות בן מימון ואלפסי.  גן ברחוב עזה . גן כיכר מגנס.  טיילת אליהו ששון – שדרות בן מימון.  גן תשי"ב (גן הפילבוקס)– פינת הרחובות טשרניחובסקי והרב הרצוג: בגן נמצאת מצבה לזכר 21 סופרים, אמנים ואנשי ציבור יהודיים בברית המועצות . בשכונה נטועים עצים בוגרים רבים המוסיפים ליופייה ולאווירתה של השכונה. בגבולה המזרחי עם גבול מרכז העיר ומוסיף לאווירת השכונה – טחנת הרוח המזכירה את זו של שכונת משכנות שאננים, נבנתה בשנות השבעים של המאה התשע עשרה על ידי הכנסייה היוונית האורתודוכסית.

מגוון הסגנונות האדריכליים של המבנים בשכונה הפכו אותה לאבן שואבת לחובבי אמנות, לתיירים וכשכונת מגורים נחשבת. ייחודה של רחביה בא לה גם מסיפורם האנושי של תושבי השכונה אשר יצרו פסיפס מרהיב של חיי תרבות מגוונים, מעורבות גבוהה בפוליטיקה ובהווי החיים הכללי. כיום נחשבת רחביה לשכונה יוקרתית, והיא קרובה למרכזי התרבות והמסחר של העיר ירושלים.