טַלְבִּיֶה היא שכונה בלב ירושלים, בשולי מרכז העיר. היא גובלת בצפון עם שכונת רחביה, בדרום עם שכונת קטמון וקרית שמואל, בצידה המזרחי נמצא גן הפעמון והמושבה הגרמנית, ובמערבה משכן הנשיא ומוסדות התרבות שסביבו.
השכונה הוקמה בשנות ה-20, ואוכלסה בעיקר בידי תושבים אמידים. טלביה נחשבת היום, כבראשית ימיה, שכונה יוקרתית ואמידה, בה מתגוררים אנשי אקדמיה, בעלי מקצועות חופשיים, עולים אמידים מארצות הברית, צרפת ובריטניה, בכירי ממשל ודיפלומטים זרים. מדינת ישראל מחזיקה מספר דירות שרד בטלביה, ובין היתר ממוקמים בה משכן הנשיא ובית אגיון – מעון ראש הממשלה.
מקור השם "טלביה" אינו ידוע. הסופר יעקב יהושע משער שמקור השם הוא ממשפחת טאלב שהתגוררו בסביבה. השערה נוספת שמועלית היא שהשכונה נקראת על שם תפילת עלייה לרגל מוסלמית שנאמרת במכה, "אל-טאלביה". פרופ' זאב וילנאי סבור שהשם טלביה נגזר מהשם הערבי הנפוץ טלב (طلب – שמשמעותו בקשה). פרט לרחוב ז'בוטינסקי המרכזי, בתקופת המנדט הבריטי לא היו שמות לרחובות השכונה, והיא חולקה ל"טלביה העילית" ו"טלביה התחתית". הדואר חולק לבתים על-פי שמותיהם של הדיירים. לאחר קום המדינה קיבלה השכונה את השם העברי "קוממיות", אך שם זה לא השתרש והשכונה ידועה בשם טלביה. בתקופה זו אף ניתנו שמות לרחובות, רובם שמות הקשורים לציונות ולמבשריה, כגון אוליפנט, אחד העם, אלקלעי, ד'ישראלי, חובבי ציון, פינסקר ועוד.
השכונה ברובה נבנתה על שטחים שהיו שייכים בעבר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית. באמצע המאה ה-19 הקים ג'יימס פין, הקונסול השני של בריטניה בירושלים, את בית הקיץ שלו על אחת מהגבעות של טלביה דאז, שבאותה תקופה היו עצי זית ומספר דרכי עפר. אזור טלביה מוגדר במפת ירושלים של קונרד שיק משנת 1894 כאזור "בוסתנים יווניים" שאין בו בניינים, פרט לשני מבנים הממוקמים מדרום לרחוב ז'בוטינסקי של היום. ליד אחד מהם, שנמצא סמוך לכיכר וינגייט של היום, מצוין "את-טלביה", וייתכן שזהו בית הקיץ של הקונסול פין. המבנה השני, שנמצא ברחוב ד'ישראלי של היום, מצוין במפה כמבנה ששימש לייצור משי. בשלהי התקופה העות'מאנית נודעה טלביה כ"כרם אל ענב" (כרם הענבים). הבאים שהגיעו לאזור היו משפחות ערביות נוצריות מהמעמד הבינוני ומעלה. רוב המשפחות השתייכו לעדה הקתולית ומיעוטן לעדה הפרוטסטנטית או לעדה היוונית-אורתודוקסית. כמו כן הגיעו לשכונה משפחות ארמניות. טלביה נחשבה השכונה הערבית היוקרתית ביותר בעיר. בטלביה התגוררו משפחות רופאים, עורכי דין, עסקנים, סוחרים ופקידי ממשל. בסוף מלחמת העולם הראשונה נקלעה הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית לקשיים פיננסיים לאחר נתק בין הצליינות מרוסיה לכנסייה בארץ ישראל, נתק שבא בעקבות המהפכה הרוסית. הכנסייה החלה למכור את שטחיה. ב-1922 מכרה הפטריארכיה לחברת "הכשרת היישוב" שטחים גדולים באזור מרכז העיר (סביב הרחובות המלך ג'ורג', יפו ובן יהודה), וכן את השטח הגדול שעליו נבנתה שכונת רחביה. מאוחר יותר מכרה הפטריארכיה גם את אדמות טלביה.
תכנון ובניית טלביה החלו בראשית שנות העשרים של המאה ה-20. נרכשו קרקעות הישר מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, על מנת להקים בתי מגורים או בתים להשכרה. הבתים נמכרו גם דרך יזמים כגון אליאס ג'לאט וג'ורג' שיבר. אלו קנו חלקות קרקע גדולות מהיוונים, פיצלו אותן לחלקות קטנות יותר – מה שמכונה "פרצלציה" – ומכרו אותן למי שביקש לבנות בית בשכונה. יזמים אלו גם בנו לעצמם בית פרטי בטלביה; ג'ורג' שיבר אף בנה בתים להשכרה בשכונה. השכונת הייתה שכונה מתוכננת בשלושה רחובות בלבד : 1. רחוב המלך עבדאלה – חציו הוא רחוב ז'בוטינסקי וחציו מכיכר וינגייט הוא רחוב הנשיא לציון בית הנשיא הממוקם בו 2. רחוב חובבי ציון 3. ורחוב דיזרעאלי . רחוב מרכוס נסלל מאוחר יותר. תוכנית השכונה מבוססת על תוכנית-אב לירושלים שתכנן האדריכל קליפורד הולידיי. הטיפול בתוכנית החל ב-1923, אך התוכנית אושרה רק ב-1930. בתוכנית השכונה רחובות ראשיים – הרחובות בלפור, מרכוס וז'בוטינסקי כיום – ולתוכם מתנקזת רשת רחובות משניים שמחלקת את השטח למלבנים קטנים ודומים. בכל מלבן היו 8-12 מגרשים, כאשר בכל מגרש יש בית אחד. עיקר הבנייה בתקופת המנדט נעשתה בשנים 1926-1937 ומיעוטה בשנים 1937-1948. על פי מפת העיר מראשית שנות השלושים ניתן ללמוד כי טלביה בראשיתה השתרעה מדרום לרחוב ז'בוטינסקי של היום בלבד. השטח מצפון לרחוב ז'בוטינסקי, פרט לשטח בניין "טרה סנטה", היה פתוח. במפת העיר משנת 1947 מצויים בטלביה כתשעים בתים.
רבים העריצו את המודרנה ואת תרבות המערב, וזאת ניתן לראות בשמות הבתים שמצוינים באותיות לטיניות על כמה שערי כניסה. על שער ביתו של חנא סלאמה ברחוב בלפור ניתן למצוא את הכתובת: Villa Salameh (וילה סלאמה) ואת הכתובת The Claremont בשער בית בהמשך הרחוב.
בטלביה מוקמו קונסוליות, רובן ברחוב בלפור, שנקרא אז רחוב הקונסולים. בהן קונסוליות הולנד, איראן, הונגריה, טורקיה, יוון וספרד.
בראשית שנות השישים החלו קבלנים לרכוש זכויות על גגות חלק מבתי השכונה על מנת להוסיף להם קומות. בשל חוסר המודעות שהיה אז בנושאי שימור אתרים, תוכננו ונבנו תוספות ללא כל התייחסות לבניין המקורי. בשל מחסור באבן שהיה בשנות השישים נבנו תוספות רבות מחומרים זולים ובאיכות ירודה שלא הייתה מתואמת עם איכות הבניין המקורי. באמצע שנות השמונים נכנסה לתוקף התוכנית לשימור שכונת טלביה, שקבעה כללים ברורים בכל הנוגע לבניית תוספות. תוכנית זו סייעה בשיפור המודעות לבניין המקורי הערבי ולשימורו. בשנות השישים נרכשו על ידי קבלנים ויזמים כמה מגרשים ריקים בטלביה. שטחים אלה השתרעו בין רחוב פינסקר לרחוב דובנוב של היום. מאז נבנו באזור זה וילות פרטיות. הראשונה והמפוארת ביותר היא וילה שרובר של גיטה ומיילס שרובר, שנבנתה בסוף שנות החמישים. הווילה של מיילס וגיטה שרובר בטלביה הייתה הגדולה והנודעת בישראל. "מפלאי הארכיטקטורה בבירה" ו"ארמונו של איל-הפלדה" היו רק חלק מהתארים שהוצמדו לווילה שרובר. הבית הזה נבנה על מגרש של 5.5 דונם בלב השכונה, זה היה בשעתו בית המגורים הפרטי הגדול בארץ, והוא בלט במיוחד בירושלים הקטנה, החצויה והפריפריאלית של התקופה. מאז מותם הוזנח הבית, איבד את זוהרו המאופק. לפני 30 שנה החליף ידיים, ונמכר ליזמים לא מזמן, לצרכי פיתוח ובניה. שטח נוסף פנוי היה בין הרחובות שופן וז'בוטינסקי. בשטח זה נבנו מכון ון ליר והאקדמיה הלאומית למדעים בשנות החמישים; משכן הנשיא ב-1971, תיאטרון ירושלים והמוזיאון לאמנות האסלאם ב-1975, אזור טלביה כולל את מלון מלון המלך דוד ובניין ימק"א ממול. עד לראשית שנות השבעים הייתה בשטח שליד רחוב יצחק אלחנן (מתחם עומריה) חורשת זיתים, שבמרכזה בית הספר "עומריה" (כיום בית הספר לאומנויות). התכנון היה לבנות במתחם זה שמונה מגדלי מגורים ושני בתי מלון רבי-קומות. מאבק ציבורי שינה את התוכנית, ולבסוף נבנה במקום בית מלון אחד, וממזרח לו הוקם גן הפעמון, ובית דירות אחד. חוה טפרברג מספרת " כשהגעתי לירושלים אני זוכרת, המאבק הציבורי הראשון שהייתי מעורבת בו היה שימור מתחם עומריה ולא לתת לבניינים גבוהים ולמלונות להשתלט על האיזור הירוק ולפיכך, נשמר חלק מעצי הזית המקוריים ונשמרה פינת ירק חמד במיקום מרכזי, שמאפשרים פינה ירוקה לדיירי שכונת טלביה ותושבי המושבה הגרמנית וכן למבקרים באזור".
החל משנות השמונים חל שינוי באוכלוסיית השכונה. חלק מן הפרופסורים שעברו לטלביה בשנות החמישים הלכו לעולמם או עברו דירה, ובתים רבים נקנו על ידי משפחות אמידות, רובן דתיות או מסורתיות, של עולים מצרפת, מאנגליה ומארצות הברית. היום (לפי נתונים משנת 2017 מעיריית ירושלים) כ- 50% מהתושבים הם מעל גיל 45, ומעל 55% מהתושבים עולים.
יוקרתה של השכונה מתבטאת בין השאר במבנים הייצוגיים בעלי חשיבות ממלכתית או עירונית שנבנו בה. בהם משכן נשיאי ישראל ("בית הנשיא") מעונו הרשמי ולשכתו, מעונו הרשמי של ראש הממשלה, וכן מוסדות תרבות: האקדמיה הלאומית למדעים, מכון ון ליר, תיאטרון ירושלים ומוזיאון האסלאם; המכון הישראלי לדמוקרטיה, יד הרב ניסים ולשכת עורכי הדין. בראשית שנות החמישים יועדו כמה דירות בשכונה כדירות לשרי הממשלה. גולדה מאיר, קדיש לוז ומרדכי נמיר התגוררו בתקופות שונות בדירה קטנה בקומה העליונה של וילה הארון א-ראשיד ברחוב מרכוס. בשכונה התגוררו לזמן מסוים משה שרת כשר החוץ וזלמן שזר כשר החינוך והתרבות. בית אלפרד אגיון שימש עד שנת 1974 כמעונם הרשמי של שרי החוץ, אך החל משנה זו הפך למעונו הרשמי של ראש הממשלה, כאשר יצחק רבין היה הראשון שגר בבית זה כראש ממשלה. בשנות השישים רכשה הממשלה דירות שרד נוספות. ברחוב ז'בוטינסקי התגוררו בזמנים שונים שר המשפטים פנחס רוזן, יו"ר הכנסת קדיש לוז והראשון לציון. דירה נוספת ברחוב ז'בוטינסקי שימשה במשך שנים דירת יו"ר הכנסת וכיום מתגורר בה הנשיא לשעבר יצחק נבון. בשכונה התגוררו רבים מחברי הסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית וכן סופרים כגון יעקב יהושע, חיים הזז וחיים גורי.
בשכונה אפשר למצוא מגוון עשיר של סוגי בנייה האופייניים לתקופת המנדט, ברחובותיה היפים של השכונה הירושלמית הוותיקה שוכנים מבנים מודרניים ואלגנטיים לצד בתים מקוריים בבניה ערבית יפהפיה, שחלקם זכו לתוספות שונות ומשונות, עד שנכנסה לתוקף תוכנית לשימור השכונה, שניסחה כללי שימור ברורים. בשכונה הבניה בסוגים שונים: דירות פנטהאוס כתוספות על בתים ערביים קטנים שנבנו בשנות השלושים של המאה הקודמת. בתים מקוריים עוברים שיפוצים מאסיביים תוך שימור על האופי המקורי של הבניה העתיקה והפיכת הבתים לדירות יפהפיות או בתים פרטיים מוקפים גינה בלב העיר. בשכונה נבנו פרוייקטים חדשים של דירות יוקרה גדולות ומרווחות.
בשנות ה-50 הוזמנו טובי האדריכלים הצעירים לבנית השיכונים בטלביה – הבלוקים בטלביה כוללים 48 יחידות דיור בשלושה בניינים דומים בעיצובם אך שונים זה מזה במספר הקומות ובאופן פריסתם במגרש. בימים אלה נידונה ברשויות התכנון תכנית להריסת שניים מהבלוקים לטובת הקמת מבנים חדשים בתכנון האדריכל מתי רוזנשיין. בין הבניינים החדשים ניתן למצוא כאן בין השאר בנייני מגורים מעולים ומבני הציבור. בשכונה תכננו מיטב האדריכלים המקומיים.
לאחרונה הקו העיצובי בשכונה משמר את ניחוח העיר הירושלמי הטיפוסי תוך אסתטיקה מינימליסטית ונקייה ושמירה על הפתחים הגדולים והחזיתות המפוארות העטופות אבן ירושלמית. הפתרון שניתן לחיבור בין המינימליזם, לסגנון הירושלמי הקלאסי תקרות גבוהות גגות רעפים דלתות וחלונות ענק מקושתות היה דרך השימוש במערכת ה SkyLine המצטיינת במינימאליות מקסימלי, אשר יוצרת מראה שקוף ואחיד והמשכיות טבעית של פנים וחוץ. או שימור על הצביון ההסטורי של הבית שנבנה בסגנון הבינלאומי באוהאוס, ולשלב בו עיצוב מודרני חדשני בקו נקי, מודרני ומינימליסטי באופן שייצור ניגודיות לחיפויי האבן ולחזית החיצונית, לצורות קמורות, חלונות פס אופקיים, גגוני בטון וגגות שטוחים.
בנוסף לעצים רבים שנשמרו ברחובות טלביה והוספו ספסלי רחוב המשווים לשכונה נופך מלבלב ומוריק, פינות ירק חורשות נשמרו ונשמרים בקפידה בטלביה. גן השושנים, ברח מרכוס – שכבר בתקופת המנדט הוקם גן מרשים זה, אשר בזמנו נערכו בו קבלות פנים חגיגיות. כיום, שונה מראה הגן מעיצובו המקורי אך עדיין נעים ויפה. גינת סוקולוב – שבנויה בין בנייני מגורים הסובבים אותה מוסיפה תחושת שכונתית ומשפחתית באזור, נשמעים ברקע בינות לעצים ציוצי ציפורים וילדים משחקים, לאחרונה הוקצה חלק לגינת כלבים. חורשת הירח וחורשת והשמש- במקור חורשה אחת אך פוצלה ע"י כביש שעובר דרכה והחלק המזרחי נקרא חורשת השמש. בפאתי השכונה נמצא גן הפעמון שהוקם במהלך שימור חורשת הזיתים עומריה ופארק המסילה המחבר בין איזור זה לאזור יער ירושלים, בשביל הליכה ומסלול אופניים בינות לעצים, פינות דשא, גני שעשועים, ופינות קריאה. נראה שבשכונה ובאזור הקרוב לה ישנן פינות ירק נהדרות למכביר.
הקירבה למרכז העיר ולעיר העתיקה וכן קרבתה למוסדות תרבות, למרכזי בילוי -רח' עמק הרפאים, רח' עזה ומתחם התחנה, גינות וחורשות – בנוסף לייחוד הנכסים – מעלים את ערך השכונה בעיני רבים וניתן לראות שלא לחינם מחירי הנדל"ן בטלביה הם מהגבוהים בישראל.